|
|
תאור:
בגדי הארץ החדשה מבקש ללמוד על תהליכים ומגמות שאפיינו את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה מתוך התבוננות בבגדים שלבשו אזרחיה בעיר ובכפר, בימי חול ובחגים, בעבודה ובשעות הפנאי.
בגדים מושפעים מהיבטים שונים: צרכים פיזיים ואקלימיים, תנאים כלכליים וטכנולוגיים, וכן נורמות דתיות, מוסריות ופוליטיות. זהו תחום התנהגות יומיומי המאפשר להביט על שנות החמישים מזווית חדשה, הכוללת גם מגמות ותהליכים בלתי רשמיים, שלא הוגדרו באופן ישיר ומילולי.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות מוצגת לא פעם במושגים נחרצים ומוחלטים: ריכוזית, מסתגרת, מגויסת, אפרורית. בחינת התקופה מבעד לפריזמה של הלבוש והאופנה מציירת לעינינו חברה הטרוגנית, מבוזרת, פתוחה לקליטת השפעות זרות, מתלבטת וצבעונית.
הספר מבוסס על מגוון מקורות ומופיעים בו כמאה ושמונים צילומים וקריקטורות.
בגדי הארץ החדשה משחזר את הלבוש של מגזרים שונים במדינת ישראל בשנות ה"צנע" ובשנות הצמיחה. הוא מנתח את האופנים שבהם שיקף הביגוד אידאולוגיות פוליטיות, תנאים כלכליים, תרבויות משנה (בני קיבוצים, מיעוטים, עולים, חרדים), צרכים צבאיים, הבחנות מעמדיות, הבדלים בין המינים, העדפות תרבותיות, וניסיונות לעצב זהות לאומית ישראלית.
דרך מקרה החקר הישראלי, דן הספר בתופעת הביגוד בכללה: בהבדלים בין ביגוד לאופנה, בחלקו של הלבוש ביצירת הגמוניה, ביחסים שבין אופנה ובין אופנות-נגד, בהשפעות מן העולם הגדול, ובדרכים שבהן מסמן הביגוד שייכות מגדרית, חברתית, מקצועית, דתית ואתנית, לאומית וקוסמופוליטית.
ד"ר ענת הלמן מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרה הקודם, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט (אוניברסיטת חיפה, 2007), זכה בפרס מרדכי איש-שלום מטעם יד יצחק בן-צבי ובפרס יונתן שפירא מטעם האיגוד ללימודי ישראל.
תוכן העניינים:
הקדמה
ביגוד או אופנה
ביגוד ואופנה בעידן המודרני
ראשית המדינה
בגדי הארץ החדשה
פרק ראשון: ביגוד והגמוניה
האתוס הממלכתי
שני דגמים דומיננטיים
הדגם הפשוט מול הדגם המהוגן
גבולות ההגמוניה
פרק שני: אופנה, ערקנות ואפולוגיה
מנגנון האופנה ו"המראה החדש"
אופנה מקומית: ייצור וייצוא, פרסום ועיצוב
תצוגות אופנה
דיווחים ודיונים על אופנה בעיתונות
פרק שלישי: בגדי צנע
הקצבת הלבשה והנעלה
תעשייה, מסחר ופרסום בקיצוב ובפיקוח
תגובות הצרכנים
אופנה בימי הצנע
אופנה וקיצוב, מותרות וצרכים
פרק רביעי: הוא והיא
אופנה ומגדר
נשים, גברים ומרחב הטיפוח
אידֵאל יופי נשי וגברי
פרק חמישי: תרבויות משנה
מיעוטים
עולים חדשים
חרדים
פרק שישי: הלבשה בקיבוצים
בגדי עבודה ובגדי שבת
מוסדות ההלבשה
חופש ושוויון
שינוי, שוני וצייתנות
הייחוד הקיבוצי
פרק שביעי: בגדי עבודה ומדים
בגדי עבודה
עם במדים
מדי צה"ל, נוכחותם ותפקידם הייצוגי
מורשת הפלמ"ח והפשטות הישראלית
מדים ומגדר
פרק שמיני: אני במזרח ולבי במערב
עליית האופנה האמריקנית
בין פריז להוליווד
השפעות זרות בתחפושות פורים
אלגנטיוּת, זוהַר וספורטיביוּת
פרק תשיעי: בגד לאומי
אופנה ישראלית
תלבושת "עממית" ובגדי ייצוג
מראֶה טיפוסי
סיכום
רשימת המקורות
מפתח
ביקורת ספרים
מאת: יעל ויילר ישראל
NEWS1
אופנה והחיפוש אחר הזהות הישראלית
בספרה בגדי הארץ החדשה, מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה ד"ר ענת הלמן מגישה לקוראים, מחקר אינטרדיציפלינרי, שבו נעשה שימוש בשלל תחומים: היסטוריה של התרבות החומרית במאה ה-20, הממוקדת במלבושים, סוציולוגיה, כלכלה, ותולדות היישוב היהודי במאה הזו, במיוחד בעשורים הקובעים: שנות הארבעים ושנות החמישים, שבהן הוקמה המדינה ועוצבו צורות הממשל וההדברות של עם מגזרים שונים בחברה הישראלית
▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪ ▪
האם הלבוש שאנו בוחרים ללבוש מלמד על זהותנו, יעדינו המקודשים, פחדינו, שנאותינו, אהבותינו? כפרטים? כחברה? וכיצד קובעת מדינה בשעות מצוקה ומשבר את את "התלבושת האחידה" של אזרחיה? ומה חלקם שלהם בקביעה זו? בספרה החדש עונה הלמן על השאלות הללו, ומאירה מזווית חדשה את השנים הקובעות והגורליות של הקמת המדינה, משנות הארבעים רוויות הסבל והקורבנות אל שנות החמישים, רבות התמורה והמעש במדינת ישראל שזה עתה נולדה.
כמו בספרה הקודם "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט", שראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה בשנת 2007, גם בספרה זה הלמן מגישה לקוראים, מחקר אינטרדיציפלינרי, שבו נעשה שימוש בשלל תחומים: היסטוריה של התרבות החומרית במאה ה-20, הממוקדת במלבושים, סוציולוגיה, כלכלה, ותולדות היישוב היהודי במאה הזו, במיוחד בעשורים הקובעים: שנות הארבעים ושנות החמישים, שבהן הוקמה המדינה ועוצבו צורות הממשל וההדברות של עם מגזרים שונים בחברה הישראלית. המגזרים העיקריים שהלמן מונה: ותיקים ועולים חדשים, עירוניים וקיבוצניקים, עשירים ועניים, אנשי הצאוורון הלבן ופועלי בניין.
מלבושיהם של כל אלה, מקורותיהם והקשרם התרבותי, מתוארים בפרוטרוט על-ידי הלמן במחקרה שמאזכר מחקרים עדכניים נוספים בסביבת נושא המחקר. מסקנתה היא שאופי המלבושים בכלל החברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה הוא "גרעין מאחד ומעגלים מפוצלים" (עמ' 310). ישנה הוויה חיים ותרבות הגמונית ומקובלת באוכלוסיית היהודית (רוב הספר נסב עליה) של המדינה הצעירה, ועם זאת נכללו בה מספר תתי-תרבויות, כגון הצבא, החרדים, הקיבוץ, "החברה הגבוהה" התל אביבית ומגזרים אחרים.
הדגמים הבולטים - "הבורגני" ו"הפועל"
בתרבות ההגמונית והמקובלת שלטו שני סגנונות אב, שראשיתם למעשה בעשורים הראשונים של המאה ה-20: במילותיה של הלמן: "בתודעה ובזיכרון הקולקטיביים נטבעה דמותו של הישראלי הצבר, על בגדיו המרושלים, המייצג את תקופת ראשית המדינה.
אולם התבוננות בתצלומים וביומני קולנוע מגלה שברחוב הישראלי בלטו למעשה שני דגמים שונים" - "הבורגני" ו"הפועל" (עמ' 23). הדגם "הפשוט" של החלוץ, הפועל ואיש העבודה, שהתאפיין בחן משלו, ולמולו הדגם "המהוגן" שהוא המלבוש המועדף ב"בורגנות", גם בעיר וגם במושבה; ובהכללה גסה, ניתן לומר שהיה אהוד אצל כל אלו שלא השתייכו לתנועת העבודה. אולם בשנות החמישים "המהוגן" התקבל בהדרגה גם בחלק האדום של החברה הישראלית, וחדר אפילו אל ארונותיהם של חברי התנועה הקיבוצית, שחרטה על דגלה את הפשטות לשמה.
החצנה של פאר והדר בלבוש התקבלה ברגשות מעורבים
הלמן מתארת את המאבק בין שני הדגמים, בשתי תנועות בו-זמניות, מחד-גיסא, "הדגם הפשוט התפשט ובשנים הנדונות הקיף אוכלוסיה רחבה יותר מכפי שהקיף הדגם החלוצי בתקופת היישוב בייחוד בקרב הגברים. ... אבל גם בתוך שכבת הוותיקים הדומיננטית נאלץ הדגם הפשוט להתחרות בחלופה שהציע הדגם המהוגן ובהשפעות של האופנה שהגיעה מפריז, ניו-יורק והוליווד" (עמ' 305).
מאבק זה התנהל על-רקע תוכניות הצנע במלבושים של המדינה שהתקבלו בהתחלה באהדה ובמשך השנים עוררו סלידה עזה. כדוגמה בולטת לזירת מאבק זו, מביאה הלמן את הבגדים שיוצרו בתוכנית ההלבשה הממשלתית "לכל" שהצטיינו במראה מיושן ובלתי אופנתי; "לכל" הייתה מעין מהדורה מעודכנת של תוכניות דומות אשר הונהגו בבריטניה בשנות המצוקה של מלחמת העולם השנייה, והציעה תחילה "בגדי גברים מצמר סרוק" ואחר כך "הלבשה תחתונה, גרבי ניילון, פיג'מות, חלוקים וממחטות", כלומר שלל מלבושים נצרכים לכל נפש.
מחיריהם היו נמוכים בכ-30% ממחירם של מוצרים מקבילים בשוק החופשי. ועל כן, היא הועילה לתכנון החיים הכלכליים של משפחות ויחידים. אבל תועלת זו לא מנעה את אי האהדה שהתפתחה כלפיהם. גם ההחצנה של פאר והדר בלבוש התקבלה ברגשות מעורבים בחברה הישראלית; בשל הערכים ההגמוניים של חלוציות, הגשמה ואף סוציאליזם וסולידריות "נלוותה נימה אפולוגטית" אל תצוגות אופנה, ומאידך-גיסא, תחרויות היופי נחשבו למפעל בעל חשיבות לאומית, אולי בהיותן ממשיכות את המסורת של הבחירה במלכת אסתר ביישוב.
תמונת דברים מורכבת, ויסודית ומפורטת מאוד במחקרה של הלמן, פותחת צוהר מועיל מאוד להבנת הכוחות השונים ששיחקו בתודעה ובחיים של החברה הישראלית בעשורים הראשונים להווצרה, ופותחת נתיבים חדשים למחקרי יסוד שיטתיים נוספים בתולדות היישוב והמדינה.
תאריך: 01/05/2012
ביקורת ספרים
הארץ
ספרים - עיון
"בגדי הארץ החדשה": חולצה כחולה והיא עולה
בכתיבה קולחת ונטולת ז'רגון מאווררת ענת הלמן את המלתחה של המדינה הצעירה, ומראה כיצד בגדים מסוימים תפרו זהויות שונות, אמיתיות ומיתיות
• גלעד מלצר 19.06.2012
בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה
ענת הלמן. הוצאת מרכז זלמן שזר, 452 עמ', מחיר קטלוגי 116 שקלים
בתצלומים מן העשור הראשון של המדינה, נדמה שכולם לבושים פחות או יותר אותו דבר, ושאין הרבה מה לומר על החאקי-אפור שעטף כל מה שזז בין תל אביב לשדות העמק, וסיפק כסות הן לשומרים במשלטים והן לחלוצות במפעלים. אלא שהתצלומים מטעים. אולי זאת אשמת הדפסות השחור-לבן. ואולי המסגרת האידיאולוגית שעטפה אותם, שידרה והטמיעה את האתוס שעליו גדלו דורות: כאן בונים מדינה וחברה. כאן לא מתעסקים בזוטות כמו גזרה, מפתח הצווארון, אורך השרוול וקיפול המכנסיים. לאיפור, לדוגמת ההדפס על השמלה ולפריזורה אין חשיבות במקום שבו עמלים, שומרים, כובשים שממות ומייבשים ביצות.
אלא שכפי שמראה לנו ענת הלמן בספרה המצוין, "בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה", התמונה הרבה יותר מורכבת ומעניינת. הלמן, אשר ספרה הקודם עטור השבחים "אור וים הקיפוה" התמקד בתרבות בתל אביב בתקופת המנדט, נעה קמעה קדימה על ציר הזמן לשמונה השנים הראשונות של ישראל הצעירה (מתחילה ב-1949, מיד אחרי תום מלחמת העצמאות, ומסיימת במבצע קדש), מצמצמת את הפריזמה שלה מתרבות בכלל לבגדים ולאופנה בלבד, ומגדילה את מרחב המחקר למרבית הקהילות והמגזרים היהודיים בתחומי המדינה.
הואיל ובגדים הם אובייקט תרבותי אוניברסלי (כולם מתלבשים כבר אלפי שנים), מעניין לבחון באופן ספציפי, מעמיק ופרטיקולרי מה הם הדברים שקהילה מסוימת לובשת ברגע מסוים, ומה אומרים הדברים הללו - בגדים, תכשיטים, נעליים, אביזרים, איפור, תסרוקות - על החברה הזאת. מה הם מסמלים ולמה? כיצד הלבוש והאופנה של אותה חברה מושפעים מתמורות ושינויים כלכליים, תרבותיים, אידיאולוגיים בתקופה מסוימת? וכיצד מצדם משפיעים הלבוש והאופנה של אותו רגע נתון על התרבות של אותה קהילה? בכתיבה קולחת ונטולת ז'רגון, מסבירה אך לא טרחנית, שופעת דוגמאות ומדויקת, מאווררת הלמן את המלתחה של המדינה הצעירה, ומנתחת כיצד בגדים מסוימים תפרו זהויות שונות, פרטיות וקהילתיות, אמיתיות ומיתיות.
כבר בפתיחה מציגה הלמן שורה של אבחנות, שהחשובה שבהן היא זו שבין ביגוד לבין אופנה. בעוד הביגוד "מצביע על הפן הכללי, המקיף והטכני של כיסוי הגוף, האופנה קשורה לנורמות חברתיות ולפן האסתטי והסגנוני". בנוסף, כפי שיודעים כמעט כל נערה ונער, "שינוי סגנוני מהיר ותמידי הוא עקרון המפתח של האופנה, והוא המבדילה מדפוסי לבוש אחרים". הלמן מציעה "שני דגמים דומיננטיים" לביגוד בעשור הראשון למדינה. על הראשון, אותו היא מכנה "הדגם הפשוט", כתבתי בפתיח. אף שהלמן טוענת ש"קשה לקבוע אילו משני הדגמים גבר מבחינה כמותית", קל יותר לקבוע שתודעתית לפחות ניצח דגם זה אותו היא מזהה עם הצברים, כיורשו של הדגם החלוצי. זו "'אופנת-נגד' שהביעה את הערכים הממלכתיים ההגמוניים של פשטות, שוויון, עבודה והתיישבות". כן, חאקי, סנדלים תנ"כיים, כובע טמבל או גרב, רישול מהוקצע, כאפייה על צוואר - אופנה שהיא כמעט, או לגמרי, מדים. בגדי עבודה, מדי צבא, ההלבשה בקיבוצים (זו של ימי העבודה כמו גם בגדי השבת), הבגדים שהונפקו והוקצבו תחת משטר הצנע - כולם זוכים לפרקים מפורטים בספר - ורובם בעצם מוכפפים להגיון האסתטי של הדגם הפשוט, כל אחד והוואריאציה הסקטוריאלית או המעמדית שלו.
אל מול הדגם הפשוט מציבה הלמן את הדגם המהוגן. למרות המאבק של הנהגת היישוב להנחיל טעם צנוע, מאופק, פועלי, בשם הממלכתיות המאחדת, ולמרות הדומיננטיות של המודל הפועלי הפשוט, בכל ההיבטים של חיי החברה והתרבות, הרי היה זה המודל השני, "'העברי החדש' הרוויזיוניסטי אשר התאפיין ב'הדר' ויישם את האופנה העירונית המערבית", שניצח - גם אם לא בתקופה זו, בוודאי בימים שבאו אחר כך. במבט לאחור, כמו בפוליטיקה ובתרבות הישראלית בכלל, הדגם הפשוט, הסגפני, הפועלי-חלוצי נכחד, ואילו "הדגם המהוגן", בשר-מבשרה של הבורגנות העירונית, של התשוקה לביטוי אינדיבידואלי, יצירתי ודינמי - ניצח בנוק-אאוט.
החאקי חוזר מדי פעם בפעם לאופנה, כשתאגיד כמו קסטרו או מעצבת כמו נעמה בצלאל, בליווי באז תקשורתי והפצצת פרסומות מאסיביים, מחליטים שהגיע (שוב) זמנו. אבל כאפשרות יומיומית לביטוי עצמי במרחב הציבורי, הדגם הפשוט נעלם כליל - וכמו זן בסכנת הכחדה הוא משומר במפעלים, בתנועות הנוער וכמובן, בצבא.
החומרים המשמשים את הלמן למחקרה מגוונים ועשירים במכמנים: תצלומים כמובן (והחולשה המרכזית של הספר היא היעדר תצלומי צבע - בכל זאת ספר על אופנה!); כתבות בעיתונים ובמגזינים ("היש אופנת גברים בישראל?" תוהה הכותרת במגזין המאויר "לגבר" בחורף 1954, ובאותה שנה במגזין "הקולנוע" יש אפילו, שומו שמים, מדור שכותרתו "היופי, דאגתי הראשונה"); שפע חומרים חזותיים כגון כרזות, גלויות ופרסומות, אשר במבט ראשון נראות נאיביות, אך פרסומות לעולם אינן נאיביות: גם אז, כהיום, הן היו קשובות לרחשי השוק העברי הצעיר, וגם ויסתו וקבעו את טעמו.
בפרק האחרון דנה הלמן בתחילתה של האופנה הישראלית, ובניסיון לעצב, לייצר ולהפיץ בגד לאומי. לולה בר, המעצבת החשובה של התקופה, קבעה נחרצות שבישראל אין יצירות אופנה מקוריות, וש"יעברו 500 שנה עד שתיווצר תלבושת לאומית ישראלית". למרות זאת, התעשייה המקומית החלה לייצר - ואף לייצא - ביגוד ואופנה שהיו כור היתוך מטקסטיל, שילוב בין מזרח למערב, שהגיע לשיאו ביצירות של חברת "משכית" שבמשך קרוב לשני עשורים היו הדבר הקרוב ביותר לבגד לאומי ישראלי. ואז הגיעו הג'ינס והטי-שירט, ומאוחר יותר הקניונים. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר, לישראל אחרת.
גלעד מלצר הוא חוקר אמנות ואוצר
|
