שמואל אטינגר

חנות הספרים של מרכז זלמן שזר --> ספרים חדשים

שמואל אטינגר
היסטוריון, מורה ואיש ציבור

יעקב ברנאי

מס' קטלוגי: 185612

כריכה: קשה 487 עמודים

תאריך הוצאה: 09/2011

מוציא לאור: מרכז זלמן שזר

מחיר קטלוגי רגיל כולל מע'מ: 110.20ש"ח מחיר מבצע באתר: 85.50 ש"ח

תאור:
שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור הוא סיפורו של אחד מחשובי ההיסטוריונים של תולדות ישראל במאה העשרים, מורה שהעמיד תלמידים הרבה והיה בעל השפעה עצומה על מקצוע ההיסטוריה במדינת ישראל.

אטינגר, בן למשפחה חסידית-דתית מקייב-לנינגרד, עלה לארץ באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, למד בישיבות ובאוניברסיטה העברית בירושלים, נתפס לקומוניזם ולאחר מכן נעשה ציוני אדוק עד סוף ימיו. סיפור חייו הוא פרק מן הסיפור של מדינת ישראל, של האקדמיה הישראלית ובעיקר של ההיסטוריוגרפיה היהודית והישראלית: דור המורים מייסדי האוניברסיטה ושני הדורות של תלמידיהם.

לספר שני מעגלים: האישי והדורי. המעגל האישי משרטט ביוגרפיה של אטינגר: חייו האישיים, הפוליטיים, האקדמיים, המקצועיים והציבוריים. המעגל הדורי בוחן את "דור המדינה" בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור פותח צוהר אל האוניברסיטה העברית בירושלים, שאטינגר בילה בה עשרות שנים מחייו – מוריה, תלמידיה, הפוליטיקה שרחשה בין כתליה ודרכה האקדמית. על אלה יש להוסיף את פעילותו של שמואל אטינגר מחוץ לכותלי האוניברסיטה. הספר פותח צוהר אל לִבה של החברה הישראלית בשליש השני של המאה העשרים, והקורא נחשף לסוגיות וללבטים הרוחשים עד ימינו אנו.

תוכן העניינים:

פתח דבר

מבוא

פרק ראשון: קייב – לנינגרד – ארץ ישראל (1919–1935)
קייב, לנינגרד, ארץ ישראל

פרק שני: האוניברסיטה העברית, שלב א (1937-1936 – 1941-1940)
תלמיד באוניברסיטה, פעילות פוליטית

פרק שלישי: קומוניזם ולאומיות (1937–1948)
אל זרועות הקומוניזם, מעצר ומשפט, "האמת", האיגוד הקומוניסטי החינוכי, המפלגה הקומוניסטית העברית, מן הקומוניזם אל הציונות

פרק רביעי: האוניברסיטה העברית, שלב ב (1949–1956)
לימודים לתארים מתקדמים, שנת השתלמות בלונדון, עבודת הדוקטור,

פרק חמישי: דרכו באקדמיה
פרופסור באוניברסיטה העברית, במוסדות העוסקים בהיסטוריה, קשרים בינלאומיים

פרק שישי: בחוג להיסטוריה של עם ישראל (1952–1987)
התבססות בחוג ופוליטיקה אוניברסיטאית, משיעורי המבוא "הגדולים" ל"קווי יסוד", הוראת האנטישמיות,
יהדות מזרח אירופה, לאומיות יהודית, המורה של אלפי הסטודנטים, הקשר עם תלמידיו

פרק שביעי: עם ההיסטוריונים בני התקופה
בער, דינור, היילפרין ובן-ששון, מלחמת העולמות: הפולמוס עם יעקב כ"ץ, מאבק החוגים: היסטוריה יהודית מול כללית, יחסיו עם עמיתיו להוראה, קשריו עם הקהילה האקדמית הבינלאומית,

פרק שמיני: הפעילות הציבורית
חוגי העיון, מעורבות פוליטית וציבורית, משרד החינוך והוראת ההיסטוריה, "התיקון הגדול" הפעילות למען יהודי ברית-המועצות

פרק תשיעי: המחקר ההיסטורי: יהודי מזרח אירופה והאנטישמיות
יהדות מזרח אירופה, תנועת החסידות, האנטישמיות: א.הרציפות והסטראוטיפ היהודי, ב.מתוך עיזבון,
ג.אטינגר בעיני חוקרי האנטישמיות

פרק עשירי: הסינתזות הגדולות
"הספר האדום", המקורות העיקריים לכתיבת הסדרה: א.ספרי הלימוד "דברי הימים", ב.שיעורי המבוא הגדולים
ג.קונטרסים לתולדות עם ישראל בשפה הרוסית, "הספר האדום" – מבנה והיסטוריוגרפיה, האסכולה הירושלמית
הביקורת על "תולדות עם ישראל", אל "הספר הירוק", מאמרי הסינתזה

פרק אחד עשר: היסטוריוגרפיה
גרץ: תכליתה המוסרית של ההיסטוריה, על מוריו וחבריו, מאמרי הסינתזה וההרצאות, הסמינרים ההיסטוריוגרפיים, נספח: קווי יסוד בתפיסת ההיסטוריוגרפיה, סיכום הפרק.

אחרית דבר
קיצורים וביבליוגרפיה
רשימת המרואיינים בעל-פה ובכתב
מפתחות: א. אישים ומקומות, ב. עניינים

מן המבוא:

על הביוגרף האידיאלי, קודם כל, לחבב בני אדם, להיות סקרן ומרותק אליהם, לגלות סובלנות לחולשותיהם ומוזרויותיהם ולהיות משועשע על ידן. עליו להתייחס אל האדם לא כאל מייצר אמנות, מדע או פילוסופיה, ובוודאי לא כאל נציג של משהו, אלא עליו להיות מאוהב בעצם קיומו של האדם, בעצם חייו. אבל לביוגרף דרוש הנימוס אלף מונים, כל אדם עשוי להיות נלעג ומגוחך אם רוצים להציגו כך. לפעמים חיו גיבוריו במקומות שאין הכותב יודע עליהם דבר. עליו להבין את אודיסה, את פלונסק ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה.
(דן צלקה)

הביוגרפיה שלפנינו היא סיפורו של אדם, בן למשפחה חסידית-דתית, מקייב-לנינגרד, שנרדפה בידי השלטון הסובייטי ועלתה לארץ באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. בארץ למד בישיבות ובאוניברסיטה העברית בירושלים ובמשך כעשר שנים נתפס לקומוניזם ולסטליניזם. בסוף שנות הארבעים נעשה ציוני אדוק, וכך נשאר עד סוף ימיו. לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטה (העברית) היה ברוב שנות חייו היסטוריון ונמנה עם חשובי ההיסטוריונים של עם ישראל.

זהו אפוא סיפור חייו ומפעלו של איש רוח, היסטוריון יהודי וישראלי, בן המאה העשרים על כל תהפוכותיה ומוראותיה וזוועותיה. סיפור חייו הוא קטע מסיפורה של ארץ ישראל המנדטורית, של האקדמיה הישראלית ובעיקר של ההיסטוריוגרפיה היהודית והישראלית בדור הראשון למדינת ישראל. החיבור מספר סיפור תלת-דורי בהיסטוריוגרפיה זו: של דור המורים –– דור מייסדי האוניברסיטה; "דור המדינה" – התלמידים ההיסטוריונים שבאו בעקבותיהם, ודור תלמידיהם. ולבסוף, זהו סיפורו של אדם, של היסטוריון ושל איש ציבור פעלתן בתחומים רבים הנוגעים למקצועו, וגם מעבר להם.

כתיבת הביוגרפיה המחקרית בארץ החלה כמדומני עם הופעת "ברל" של אניטה שפירא בשנת 1980, ואת התפתחות הז'אנר בארץ היא תלתה בין השאר בתמורות שהתחוללו בחברה הישראלית – מקולקטיביות לאינדיווידואליזם. ביוגרפיות על היסטוריונים הן ז'אנר רווח בעולם. ידועות למשל הביוגרפיות על כמה מגדולי ההיסטוריונים במאה העשרים ובהם מרק בלוך, אג"פ טיילור, לואיס נימאייר, אדוארד קאר, ישעיהו ברלין, תיאודור מומזן וגולו מאן. בשנים האחרונות נכתבו כמה ביוגרפיות (אמנם חלקיות) על היסטוריונים יהודים וישראלים שמקצועם תולדות ישראל, מהן שכתבו תלמידי מחקר וטרם פורסמו, כמו הביוגרפיות על מרקוס יוסט, היינריך (צבי) גרץ, שמעון דובנוב, גרשם שלום, בן-ציון דינור וסאלו (שלום) בארון. לקורא העברי גם מוכרות האוטוביוגרפיות של ההיסטוריונים יעקב כ"ץ וג'ורג' מוסה.

עיון בעבודות אלה מלמד על גישות שונות לכתיבת ביוגרפיה – בעיקר זו של איש רוח והיסטוריון. יש בהן ביוגרפיות אישיות, ביוגרפיות מקצועיות ואחרות המשלבות בין התחומים. יש ביוגרפיות המנסות להיות טוטליות ומתארות את דמותו הכוללת של נשוא כתיבתן, על גדולתו, קטנותו ומורכבותו. כתיבת ביוגרפיה אפשר גם שתכיל היבטים של ביוגרפיה דורית – וזו אינה חובקת כול, כפי שיבורר להלן. היא מנסה לרדת לשורשיו ולמקורות יניקתו של ההיסטוריון ולתאר כיצד עוצבה דמותו והתפתחה במישורים השונים של פעילותו. בביוגרפיה של שמואל אטינגר בחרתי בדרך המשלבת בין הגישות האלה.

בכתיבת ביוגרפיה על היסטוריון, יש מקום לדון בסוגיית מקומו של איש הרוח בחברה המודרנית. בנושא זה הרבו לעסוק בעולם הרחב וגם אצלנו. בתוך זה יש לתת את הדעת במיוחד למקומו של ה"היסטוריון בעת בינוי אומה" ומדינה, דהיינו להבהיר את הקשר שבין הלאומיות לבין הכתיבה ההיסטורית.

"למה בחרת לכתוב על אטינגר דווקא?" שאלוני אחדים מעמיתיי כשהתחלתי במחקר זה. משאלה זו השתמע לעתים פקפוק בבחירתי. ובכן אסביר את בחירתי. אכן כתיבת ביוגרפיה היא מלכתחילה הצהרה – מחברהּ סבור שנשוא כתיבתו ראוי לה; אבל ביוגרפיה אינה הגיוגרפיה או "ספרות שבחים", ותעיד הביוגרפיה של יגאל אלון, גם היא פרי עטה של אניטה שפירא, וזו צריכה להיות דרכו של כל מחקר, שאין קובעים בתחילתו את מסקנותיו.
בחרתי בשמואל אטינגר משום שלדעתי הוא היה היסטוריון בולט בדורו, אישיות משפיעה ומעצבת, דמות כריזמטית, אדם שניסה לסלול דרכים, הצליח אך גם נכשל, וגם טעה הרבה. וכן, אטינגר היה מורי, ודמותו סקרנה אותי מאוד. האם פירושו של דבר שהיה החשוב בהיסטוריונים שפעלו באקדמיה הישראלית בשנים שלאחר הקמת המדינה? לא בהכרח, וגם לא קל למדוד "חשיבות" של בני אדם. אבל אין ספק שהוא נמנה עם קבוצה של היסטוריונים שבה היה מן הבולטים.

21.9.2011 "הארץ" ספרים:
סיפורו של אחד מחשובי ההיסטוריונים של תולדות ישראל במאה ה-20. אטינגר, בן למשפחה חסידית-דתית מקייב-לנינגרד, עלה לארץ באמצע שנות ה-30, למד בישיבות ובאוניברסיטה העברית, נתפס לקומוניזם ולסטאליניזם ולאחר מכן נעשה ציוני אדוק עד סוף ימיו. סיפורו הוא גם סיפור "דור המדינה".