|
|
תאור:
שורשי החילון מתאר את ראשיתו של אחד התהליכים ההיסטוריים החשובים ביותר בתולדות היהודים מאז המאה ה-18 ועד ימינו. המרידה בנורמות הדתיות ובמשמעת שדרשה האליטה הרבנית, הביקורת הדאיסטית והמתירנות הדתית של יחידים ושל קבוצות – כל אלה שינו לבלי הכר את מפת החברה היהודית ותרבותה.
מצב זה גרם לכך ששאיפות לשחרור מעול הדת התנגשו עם תחושות החרדה של נאמני המסורת. שורשי החילון מבקש להשמיע את קולם של גברים ונשים שהטילו ספק באמונות הדתיות והשתוקקו לנצל את האפשרויות הרבות שפתח בפניהם הכרך האירופי. יחד עם זה, הוא גם קשוב לזעקתם של מי שהיו משוכנעים ש'העולם הישן' בא אל קצו במשבר נורא של אובדן האמונה ושל אנרכיה מוסרית וגינו בחריפות את 'כת האפיקורסים'.
במהלך המאה ה-18 הלכה והתחדדה ההבחנה בין יהודי 'העולם הישן' ליהודי 'העולם החדש', ובין 'קהל המאמינים' – המקבלים על עצמם את ההנהגה הרבנית – לבין המיעוט שהלך והתבלט בהדרגה של 'היהודים האופנתיים' ו'היהודים החופשיים'. הבחנה זו קבעה כבר בשלב מוקדם זה את מִתווה הפילוג הפנימי בחברה היהודית באירופה.
התִרבות המודרנית, המתירנות ובוודאי אימוץ ההשקפה הדאיסטית, המכחישה התגלות והשגחה, התפרשו לא רק כמרד באלוהים אלא גם כחצייה של גבולות הזהות היהודית המפרידים בינה לבין חברת הרוב הנוצרית וכצעד מתריס של המרה תרבותית.
זהו מחקר מקיף ראשון על סוגיה מרכזית זו.
ראיון עם פרופ' פיינר בתכנית 'לונדון וקירשנבאום': הראיון
תוכן העניינים:
פתח דבר
מבוא: 'מה תהא עלינו? הרי חדלנו להתפלל!' – חטאים וספקות
א. חילון במאה ה-18? התעוררות החשדות
ב. הדת באירופה תחת מתקפה
ג. הטרודוקסיה יהודית מוקדמת
ד. תירבות ומרידה בדת: אפיקים ומונחים של חילון
חלק ראשון: חירות וכפירה 1760-1700
פרק ראשון: 'כת דאיסטית' בבית היין – תענוגות ופיקוח הדת
א. מלעיבים ב'מלאכי אלוהים': 'הלוא הם אנשים כמונו'!
ב. 'בני חורין לעבירה': נהנתנות וסיפוק בעולם הזה
פרק שני: 'מנהגי הפוקרים' – פיתויי האופנה והתשוקה
א. 'דקדוקי המוד'ע': פיתויי הכרך
ב. 'נשים מגולות': פיתויי הארוס
ג. הדוניזם ושכחת אלוהים
פרק שלישי: 'שתי כתות ארורות' - חתרנות שבתאית
א. 'תורה חדשה להתיר האיסורים': מחיון ועד אייבשיץ
ב. 'אני ארמוס את כל החוקים': אנטינומיזם וליברטיניות
פרק רביעי: 'שתי כתות ארורות' – נאו-קראים ודאיסטים
א. 'פוקרים מתפלספים': איומי התבונה
ב. 'אמר נבל בלבו אין אלוהים': ספקנות וזהות יהודית
חלק שני: בעולם חדש 1780-1760
פרק חמישי: אלוהים במבחן – האצה בתהליך החילון
א. שנות הששים: שאלות מתריסות על טובו של הבורא
ב להסיר את 'אזיקי' המצוות!: ניכור ומתירנות
ג. 'נגד מכחישי הדת': מאבקם של המשכילים המוקדמים בכפירה
פרק שישי: 'הכול ביד הטבע' – דאיסטים בשוליים
א. שנות השבעים: 'דור של חולין, דור ללא דת'
ב. דאיסטים במחתרת: מ'שפינוזה השני' ל'אפיקורוס הביולוגי'
ג. ספקני הדת: 'העברי הפרימיטיבי' ומחלל הקודש
פרק שביעי: 'הלא אנחנו בשר' – הגוף משתחרר מכבליו
א. 'עולם חדש': יהודים אופנתיים בחוצות אמסטרדם והמבורג
ב. האישיות החופשית: שערות ראשן של הנרייטה ופאני
חלק שלישי: בעולם הפוך 1790-1780
פרק שמיני: 'לוקחים חגורה של מכנסיים וקושרים על היד' – שערוריות ומתחים
א. שנות השמונים: 'השעה המוצלחת, שבה הוחל לתת אל לב את זכויות האנושות'
ב. 'כת הרשעים' חושפת את פניה
ג. 'גל הגרוטאות של המצוות הטקסיות': 'הטרודוכסים' בברסלאו וברלין
פרק תשיעי: 'חוקי החופש' במקום 'חוקי משה' – משבר הדת היהודית
א. 'כת הגרמנים' מתעצמת בפרוסיה
ב. הצצה אל חיי היהודים בלונדון
ג. 'דע מה שתשיב לאפיקורוס': השמרנים מווירג'יניה ועד ליטא
חלק רביעי: חרדות ועימותים 1800-1790
פרק עשירי: 'על שקיעת היהדות' – העשור האחרון
א. בין ליניץ ללונדון: כפירה ומסתורי הדת
ב. בין אדיקות למתירנות: פיצולים ושסעים
ג. 'כת האפיקורסים' תחת מתקפה: התנכלויות ומאבקים
פרק אחד עשר: 'עוד מעט ואבדה האמונה' – דאיסטים ומאמינים
א. 'הסילופים של הרבנים': טקסטים דאיסטים
ב. 'העבירות נעשו כהיתר': מלחמת-הנגד של 'שומרי החומות'
סיכום: 'יהודים חופשיים' ושורשי החילון
ביבליוגרפיה
מפתחות
עמוד מתוך הספר:
מבוא: 'מה תהא עלינו? הרי חדלנו להתפלל!' – חטאים וספקות
בשנת 1768 גמרו אומר שני נערים יהודים בני שש-עשרה מקהילת נייסוויז' שבליטא, משה לפידות ושלמה בן יהושע, לעשות מעשה חריג וקיצוני ולחדול מלהתפלל. לשאלה היסודית האם הספקנות ומשבר האמונה קודמים למעשה החטא, או שמא הפיתוי הבלתי נכבש להשתחרר מעול הדת הוא שממריץ להטיל ספק באמיתותו ובצידוקו של הציווי הדתי - לא הייתה במקרה זה תשובה פשוטה. על אף גילם הצעיר שניהם כבר היו בעלי משפחה, עמלו לפרנסתם כמלמדי תורה בבתים הדלים והקודרים של היהודים הכפריים, וסבלו זה גם זה מנחת ידה של חותנת שמיררה את חייהם. הם חלמו על משרה רבנית הראויה לכישוריהם שתשפר את איכות חייהם, ופיתחו רגשי עליונות ותודעת התבדלות מאחיהם, כמפלט ממצוקות היומיום ומן ההווי היהודי שהצטייר בעיניהם כעלוב וקודר. מאוחר יותר, וכהתרסה על נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה היהודית, הם דימו את חייהם לסצנות הראליסטיות והסטיריות הפרועות שנראו בציוריו של ויליאם הוגארת (Hogarth), שתיאר את חיי המעמד הנמוך באנגליה הנתון בעוני קשה ובשכרות מתמדת. הם מתחו ביקורת על 'הבלי העולם הזה' והתבוננו על 'המון העם הפשוט' בהתנשאות גאוותנית ובבוז. תחילה הדירו רגליהם מתפילה בציבור בבית הכנסת, אחר כך קיצרו עוד ועוד בתפילת היחיד, עד שלבסוף זנחו את התפילה לחלוטין. אף כי מעשה זה נעשה בחשאי, הרי שבתודעתם העצמית, כבניה של קהילה יהודית מסורתית שנורמות הדת הם חישוקיה - הוא נתפס כחטא נועז, כביטוי לאוטונומיה אישית ועצמאות, וכמרד פרטי. בו-בזמן, ביטול התפילה לאלוהים היה גם מסקנה מעשית ראשונה של ניצני מחשבה חופשית, וביטוי
ביקורת ספרים:
'שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18' מאת שמואל פיינר | חוטאים חדשים
מאת תומר פרסיקו 'הארץ Online'
היו שחיפשו פורקן מיני, אחדים חיפשו את המשיח ואחרים רק את השכל הישר. כך, שלושה זרמים ביהדות, שונים מאוד זה מזה, הולידו במאה ה-18 את היהודי החילוני
אדם ארנשטיין היה יהודי וינאי עשיר, שהיה מקורב לשלטון ההאבסבורגי. ב-1776 התקיים בביתו הענק מפגש בעל משמעות סמלית: בבית השתכנו באותן השנים בנו נתן וכלתו פאני, שהיתה בתו של בעל ההון הברלינאי דניאל איציג. ובערב חג הפסח התארחו בבית גם רב חשוב ותלמידו בן ה-14, ובעוד התלמיד מחפש את דרכו בין 90 חדרי הבית הוא תעה, פתח את דלת חדרה של פאני וראה אותה יושבת מול המראה וספר מסרק את שערה השחור והארוך.
התלמיד הזדעזע עמוקות, ותוך מילוי חובת 'הוכח תוכיח את עמיתך' העיר לה מיד שאין זה ראוי שאשה נשואה תגלה את ראשה לפני זרים. פאני מצדה נפגעה ממה שראתה כפלישה בוטה לפרטיותה ולעולמה האינטימי, ודרשה מחמיה לסלק מביתו את הרב ואת תלמידו. אם לא, איימה, היא תחזור לברלין בעיצומו של החג. כדי למנוע את חילול הפסח נענה ארנשטיין והציע לשניים לעבור לבית אחר. על פי מסורת רבנית האורח המבוגר היה הרב נתן אדלר מפרנקפורט, ותלמידו הצעיר והקנאי גדל להיות לא אחר מאשר החת'ם סופר, מעצבה האידיאולוגי של האורתודוקסיה במאבקה נגד החילון.
כאשר נגלה שערה השחור של פאני ארנשטיין למשה סופר ברבות מערי מערב אירופה כבר נכנסה לשלביה האחרונים המערכה בין ההנהגה הרבנית לבין פורקי עול התורה והמצוות, והרבנים הרגישו שהם הולכים וניגפים. בסוף המאה ה-18 דאיסטים, הדוניסטים ואפיקורסים יהודים לא היו עוד ספורים ונחבאים אל הכלים, כי אם מחללי שבת בפרהסיה ובהפגנתיות. היה זה החת'ם סופר שהנהיג את קרב הבלימה ופיקד על כוחות האורתודוקסיה לסגת לקהילות סגורות ומבוצרות, שכן באותו זמן כבר היה ברור שכל ניסיון להחזיר בתשובה את הסוררים נתקל רק בבוז ובלעג. מנקודה זו בשלהי המאה ה-18 ניצב החילון כאלטרנטיבה החדשה והמובהקת ליהודים, אשר מולה, עד היום למעשה, מגדירים את זהותם גם שומרי המצוות.
לילה בבית הזונות
על פי שמואל פיינר היתה המאה ה-18 קו פרשת המים של מהפכת החילון שעברה על יהדות אירופה, ובספרו החדש הוא מביא אוסף עשיר ביותר של עדויות לכך. הספר בנוי כסקירה כרונולוגית של אותה מאה משמעותית, ומציג לקוראים את פריצת הגדרות ההדרגתית של היהודים באירופה דרך שלל סיפורים פרטיים ועדויות כתובות - למעשה הקוראים נחשפים לכרוניקה דקדקנית של חילון ידוע מראש.
אבל מהו חילון? בניגוד למובן השגור של המונח הזה - אין הכוונה לאתאיזם דווקא, ורבים מהמתחלנים הראשונים לא רק שהאמינו באל, אלא ראו עצמם אף כעושים את רצונו המפורש. פיינר מתייחס לשלושה הבטים מרכזיים המשולבים בתהליך החילון על פי המחקר, והם יציאתם של תחומי פעילות וידע משליטת הדת; דלדולן של אמונות ופרקטיקות דתיות; והפרטה של הדת, כלומר נסיגת הדת מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי של האמונה האישית.
פיינר מונה כמה קבוצות, שונות מאוד זו מזו, שפעלו במאה ה-18, והיו האוונגרד החילוני, שמפירותיו כולנו נהנים היום: ההדוניסטים פורקי העול לתיאבון, השבתאים עוברי העבירות מתוך אמונתם הכופרנית, והמשכילים שרצו להעמיד יהדות רציונלית ו'בריאה' יותר.
שלוש הקבוצות הללו, שהיו פזורות ומבודדות ביניהן ובינן לבין עצמן במחצית הראשונה של אותה מאה, פעלו כמובן מסיבות שונות ובצורות שונות, אבל כולן הביאו בסופו של דבר לערעורה של הסמכות הרבנית.
ראשונים אם כן היו אותם יהודים שפשוט קצה נפשם באיסורי הדת הרבים. פיינר עומד על ההבדל הגדול בין הנצרות לבין היהדות בהקשר הזה, שכן באחרונה הדת חולשת למעשה על כל ממד בחיים. דווקא משום כך כל פורקן קטן נתפש מיד כהתקוממות נגד הדת. כך יצא שכשאנשי עסקים יהודים יצאו בשבת לקרוא מכתבים בדואר, או לבדוק מה מצב הבורסה - הם מצאו עצמם מניה וביה חצופים כלפי שמיא.
פעמים רבות הדבר היה לרוחם. תהליכי עומק של אינדיווידואציה ורציונליזציה גרמו לכך שיותר ויותר יהודים לא היו מוכנים שהמסורת תכתיב להם את אורח חייהם. על פי פיינר 'הפיתוי לטייל בחוצות העיר בלבוש אופנתי, לבקר בסתר בבית הזונות, או לבלות בתיאטרון, לא היו בבחינת חטא גרידא, פריקת עול זמנית או כניעה רגעית ליצר; בהקשר של המאה ה-18 הם היו גם ביטוי לאורח חיים מודע ומופגן שכולל גם מאפיינים ליברטניים... והיווה התרסה מפורשת או משתמעת כלפי נציגיה הרשמיים של הדת'.
חדר המיטות כמרחב פרטי
לא רק רוח האינדיבידואליזם שנשבה באירופה גרמה לכך. יחד אתה בא גם אקלים נטורליסטי שכלל התבוננות חדשה באדם ובגופו. בעוד שלפנים הנאה גופנית נתפשה כדבר לא ראוי, לפעמים אף בזוי, בתקופה זו נהיה מקובל יותר ויותר לראות את התשוקה ואת סיפוקה כדברים טבעיים ולגיטימיים.
כך קרה שהתרבו יחסי המין וההריונות מחוץ לנישואים, הביקור בבתי זונות ואף מקרי הניאוף. ב-1731, למשל, הוכרזה רעכלי, אשתו של יעסיל הלברשטאט מאלטונה, זונה לאחר שקיימה יחסי מין מחוץ לנישואין, ובעלה נדרש לגרש אותה - אלא שהוא לא הסכים, והתעקש למשיך לחיות אתה, במה שהיה מרד בסמכות הרבנית והצהרה פומבית על רצונו לשמור על חדר המיטות שלו כעל מרחב פרטי. עד כדי כך רבו מקרי הזימה באלטונה וסביבתה עד שהרב הגדול יעקב עמדן הציע ב-1739 להתיר לגברים נשואים לנהל חיי אישות עם פילגש קבועה, ולו רק כדי לשמור על היהודים הסוררים במסגרת ההלכה, ולדאוג שהנשים יטבלו במקווה.
עמדן ידוע כמובן ממלחמתו העיקשת נגד השבתאים, והוא גם קשר בין תפוצת האחרונים בימיו לבין המתירנות המינית שראה סביבו. על פי עמדן תמכו יהודים עשירים בקהילות וינה ומנהיים בשבתאים מטעמים הדוניסטיים, ולא משיחיים: 'שהיו שמחים לקבל תורה חדשה להתיר האיסורים ולמלא תאוותיהם המגונות', כתב.
לבטל את כל הדתות
המשותף למתירנים ולשבתאים היה ההתרסה נגד הרבנות והשבירה מבחינתם של סמכותה. אולם בעוד שלראשונים ההשתחררות מאיסורים מיניים היתה ביטוי לשחרור אישי והכרה בלגיטימיות של התשוקה, לאחרונים היא היתה כמובן חלק מהפרויקט המשיחי. כישלונו המזעזע של משיחם לא הצליח לפקוח את עיני כל השבתאים, ולאחדים מהם, כמו אלה שהונהגו על ידי יעקב פרנק, התאסלמותו של שבתאי צבי רק הדגישה את הצורך לפוצץ מבפנים את המסגרת ההלכתית.
כך, למשל, ב-1725 התגלו, בחיפוש בכליו של השליח השבתאי משה מאיר, שהגיע לקהילת פרנקפורט, כתבים שבתאיים שביניהם הציווי לשמוח בתשעה באב, וההוראה כי 'מי שעבר והתענה בתשעה באב אין לו תקנה עד שיבוא על אשת איש ואם אפשר להיות ביום כיפור - מה טוב'. מאיר עצמו גורש מהעיר. שבתאים אחרים התעקשו לבקר זונות, לבעול את נשותיהם בנידתן או להוציא במכוון זרע לבטלה, תוך ראיית מעשים אלה כ'תיקון'.
כאשר הגיע יעקב פרנק ב-1755 מסלוניקי לפולין הוא נהפך במהרה למנהיגם של השבתאים שם ותופעות אלה התעצמו כמה מונים. 'אני באתי לפולין רק כדי לבטל את כל החוקים ואת כל הדתות', הצהיר פרנק, אך הרושם הוא שביטול נורמות מיניות היה חביב עליו במיוחד. במשך השנים הבאות הוא אירגן אורגיות רבות משתתפים, והתגלה בין השאר כעריץ סאדיסטי הרודה בחסידיו, ובעיקר בחסידותיו.
כשהתגלו מעשי הכת הפרנקיסטית מיהרה ההנהגה הרבנית להגיב ודחקה את חבריה מחוץ לקהילה היהודית (נעשה גם ניסיון להגביל את לימוד הקבלה, משום השימוש שעשו בה הפראנקיסטים). בתחילת 1760 התנצר פראנק יחד עם כמה מאות מחסידיו, והרבנים נשמו לרווחה: ההתנגדות לסמכותם כבר אינה מתוככי היהדות. אולם הנזק למרותם כבר נעשה: רישומה של המרדנות הפרנקיסטית, טוען פיינר, ניכר היטב ולאורך זמן.
חופשיים בדעתם
מול המתירנים מחד גיסא והשבתאים מאידך גיסא ניצבה לא רק הרבנות, אלא גם ההשכלה. המשכילים במאה ה-18 לא היו כאמור אתאיסטים, אלא נישאו על גל הרציונליזציה של המהפכה המדעית, וביקשו להתאים את היהדות לעולם החדש שהם הבחינו שמתהווה סביבם. מי שהיו 'פוקרים ורשעים' לדעת הרבנים אז הביטו דווקא בדאגה בפורקי העול ההדוניסטים, ואף שהיו 'חופשיים בדעתם' (freidenker) בשום פנים לא חשבו שמותר לו לאדם להיות חופשי במעשיו.
ההבדל הוא מהותי: מול פריקת העול האנארכית של הליברטנים, מתחו אנשי הנאורות היהודים ביקורת על הממסד הרבני וההלכתי מתוך עמדה מגובשת וערכית. עם התפשטותה של החשיבה הרציונלית באירופה אימצו המשכילים נראטיב היסטורי-טלאולוגי שעל פיו היסטוריה היא תהליך של התקדמות המוביל לתיקון הדתות ולשחרורו של האדם. האמונה באל לא היתה טעות בעיניהם, אולם היה גם היה צורך לתקן טעויות שונות שחדרו לדת, אם בזדון, אם על ידי כוהני-דת תאבי כוח ואם על ידי בורותם של הדורות הקודמים. הדרך להבדיל בין האמת ובין הבדיה שבדתות היא פשוט לחשוב בצורה צלולה. אצל המשכילים סמכות השכל החושב היתה גדולה מסמכותה של המסורת.
משכילים רבים הפכו לדאיסטים, כלומר מאמינים בקיומו של האל, בטובו ובנצחיות הנשמה, אבל לא בכל מאפיין פרטיקולרי אחר של הדת. כך למשל כותב משה הירשל, משכיל יהודי מברסלאו, חיבור שבו הוא תוקף את מה שראה כאיום על הדת דווקא, כלומר את 'האמונות הטפלות והדעות הקדומות המקובלות, אשר את גל הגרוטאות של המצוות הטקסיות הן עושות לחוקי האלוהים, בעוד שאת הדת האמיתית ויראת אלוהים האמיתית הן הופכות לזניחות' ואחד הדאיסטים המפורסמים ביותר אז, דוד פרידלנדר, כתב שהחוקים והמצוות הם 'עלבון לרוח ולשכל הישר'.
'השכל הישר', אם כן, נהפך למדד שעל פיו בוחנים את הדת, והתיאולוגיה - לשפחתה של הפילוסופיה (פרידלנדר, אגב, ביקש לבטל יסוד אי-רציונלי נוסף ביהדות: התקווה להגיע שוב לארץ האבות). אולם אותם משכילים גם הסתייגו מאוד, כאמור, מהנהנתנות חסרת הרסן של האפיקורסים. אדרבא: דווקא בגלל שהם מצדם הציגו מערך ערכי שראו בו את הצלתה של היהדות והתאמתה לעידן המודרני, הפגנות של התנהגות מופקרת הדאיגו אותם.
עולם הפוך
בשליש האחרון של המאה ה-18 המרידה בדת והספקנות נהפכו מנחלתם של בודדים למגמה של ציבור רחב, ולרבנים באירופה נעשה ברור שהקרב, מבחינתם, אבוד. אלה, כך הם מתכתבים ביניהם, ב'חוטאים חדשים', שאמצעי הפיקוח הישנים לא עושים עליהם כל רושם: בעוד החוטא הישן התבייש וחזר בתשובה, החוטא החדש סרב אפילו להתחרט. ב-1789, כשבצרפת בראו את הרפובליקה, הופץ קונטרס אנונימי בלונדון שביטא דרך כותרתו את השבר שהיכה ברבנים: 'זה קונטרס נקרא עולם חדש ונקרא עולם הפוך על שם מעשי החדשים והפוכים הנמצאים ונראים בזמננו'. בתוכו ממשיך ומקונן הכותב על כך שבעוד שבעבר היו הדברים כשורה, 'עכשיו בעוונותינו הרבים אנשים ונשים מעורבים יחד במחולות בקאמדיות ופושטין ידיהם לאנשים כאיש אל רעהו באהבה וחיבה בפרהסיה כהיתר גמור בלי שום בושת פנים'.
העדר הבושה הוא כמובן הדבר המטריד ביותר את הכותב. האסטרטגיה שנבחרה, בין השאר על ידי החת'ם סופר, היא התחרדות. על פי פיינר בחרו הרבנים ב'התבדלות חברתית והתגוננות מפני השפעה רעה באמצעות חיזוק חומות הקבוצה המסתתרת מפני החילון מכאן, ואמונה תמימה שמדכאת את הביקורת והספקנות מכאן'.
'שורשי החילון' הוא מחקר מקיף, מרשים בדקדקנותו ובפרטנותו, המצליח לתת תמונה עשירה ביותר של תהליכי המעבר וההשתנות של היהודים האירופאים במאה ה-17. זו אינה 'היסטוריה של הרעיונות', ופיינר לא מתעכב על הסברים לתופעות, ומסתפק לרוב בתיאורן. למרות זאת, הספר מצליח להצביע על כמה מאפיינים חשובים של החילון היהודי, כגון היקפה של תופעת פורקי העול הנהנתנים, שהופיעו עוד לפני תנועת ההשכלה (ובכך הספר הוא השלמה לספרו הגדול הקודם של פיינר - 'מהפכת הנאורות', מרכז זלמן שזר). פיינר מצליח לשזור את האירועים בהקשרם הרחב, ולהראות איך במקביל לעלייתה של תנועת החסידות, תחילת האמנציפציה והמהפכה הצרפתית והאמריקאית, התרחשה בין היהודים רעידת אדמה מאסיבית, שבישרה את תחילת היהדות החילונית.
כך יכולה היתה כבר בשלהי אותה מאה להיות מופצת במרחב הדובר גרמנית הבדיחה על היהודי הצעיר שביקר בשעות הבוקר אצל סוחר נוצרי לצורך עסקים. לאחר שסיימו את עבודתם הזמין אותו הנוצרי לארוחת בוקר. 'לא, תודה,' ענה היהודי, אולם הנוצרי התעקש שאין זו כל טרחה. 'אני לא יכול, אדון יקר', השיב היהודי, 'ראשית כל היום אצלנו יום צום, ושנית, כבר אכלתי ארוחת בוקר'.
תומר פרסיקו הוא דוקטורנט בתוכנית לדתות באוניברסיטת תל-אביב ומורה בביה'ס הריאלי העברי בחיפה
ביקורת ספרים:
מאת דרור ינון. דברים אחרים - תרבות יהודית מעת לעת. מכון שלום הרטמן
שורשי החילון / שמואל פיינר
לבושם האופנתי נתפס כהתרסה מכוונת ויש אף מי שכינה אותם 'יצור מפלצתי שנולד כתוצאה מהמפגש בין הדת והנאורות'. ועם זאת, 200 שנה לאחר שהחלו יהודים ראשונים באירופה להשתחרר מעול הרבנים, מהווים החילונים את רובה של הקהילה היהודית. בספרו החדש שורשי החילון – מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, חוזר פרופ' שמואל פיינר אל הטקסטים הזועמים של הרבנים והמשכילים בכדי לתאר את סיפור החילון היהודי לאורך המאה ה-18. המחלוקות שהתעוררו אז, כותב דרור ינון, עודן בוערות ביחסי הדתיים והחילונים בישראל של ימינו
'דע', כותב מנדלי מוכר ספרים, 'אין מנדיל בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהווה'. כמו מנדלי, ספרו החדש של פרופ' שמואל פיינר פורש לא רק את סיפור החילון היהודי לאורך המאה ה-18, אלא בעצם משרטט חלק ניכר מקווי המיתאר של המחלוקת המתמשכת בין חילונים לדתיים - מאז ועד היום.
החילון היא אולי תופעה יהודית מודרנית שלא ניתן לחמוק ממנה, ובכל זאת, רק מעט תשומת לב היסטוריוגרפית הוקדשה למשמעויותיה המפורשות, כמו הכחשת אמונות ודעות, ערעור על סמכות אנשי הדת ומתירנות דתית ומינית. גורם מרכזי לכך הוא חוסר ההבחנה בין משכילים לחילונים.
המשכילים הם שביקשו לחולל שינוי בחברה היהודית ולתקן בה את מצב הדת, החינוך והתרבות. הם הותירו אחריהם כתבים רבים מסוגים שונים שזכו, באופן טבעי, למירב תשומת הלב המחקרית. החילונים אליהם מבקש פיינר להסב את תשומת הלב, אותם יהודים רגישים לתמורות האופנה שרצו להשתלב בתרבות האירופית החדשה, עשו זאת בדרך כלל כפרטים ומבלי להותיר אחריהם טקסטים אידיאולוגיים כלשהם.
יהודים אלה ניבטים לרוב דווקא מבעד לעדשתם של מי שמנהלים נגדם מלחמת חורמה - בין אם המדובר ברבנים שאינם יכולים להשלים עם אורחותיהם ובין אם המדובר באותם משכילים המבקשים לבדל את עצמם מן 'ההשכלה המדומה' של החילונים הדוחים את הדת באופן רדיקלי.
מתברר גם יהודים חילונים אלה אינם התוצר של משבר ומחלוקת בתוך החברה היהודית שראשיתם בהשכלה, אלא שהחילון קודם בזמן להשכלה וההשכלה עצמה היא תגובה כפולה לדת ולחילון.
לשם הארת תופעת החילון והיהודים הנוטלים בה חלק פונה אם כן פיינר לשני אפיקים מרכזיים: באפיק הטקסטואלי פיינר בוחן מגוון טקסטים שוצפי זעם של הרבנים המוחים על התופעה. דווקא מתוכם ניתן ללמוד הרבה על מחשבותיהם ואורחותיהם של אותם יהודים שהחלו להסיר מעל עצמם את עול משמעת הרבנים. האפיק השני הוא זה של ההתבוננות בביטויים התרבותיים של החילון המהווה אף הוא 'שפה', גם אם לא כתובה. . 'דפוס ההתנהגות, ובמיוחד מעשה ההסתגלות לאופנה והתאזרחות ב'עולם החדש', היו בגדר 'שפה' לעצמם', הוא כותב (עמ' 30), 'לא אחת התפרש השימוש הבוטה בשפה זו של אופנת הלבוש, התסרוקות והבילוי בבית קפה ובתאטרון, כהתרסה פרובוקטיבית, וכהצהרה במשתמע על השקפת העולם שמלווה את המעשה'.
ההתמקדות באפיק הטקסטואלי לצד ניתוח מנהגי החילון, מאפשרים לפיינר לרקום תמונה היסטורית חיה של המנהגים החדשים שהביאה התופעה והשערוריות שגררה בעקבותיה. בברלין, המבורג, לונדון ואמסטרדם החלו גברים יהודים לחבוש פאות עם צמה ונשים גילו את שיערן. פרקים שלמים מקדיש פיינר לשחרור הגוף מכבליו הקודמים.
אך האם היום, 200 שנה לאחר שנתגלו שורשי החילון, הושלם התהליך? הקריאה בספר אינה מספקת רק התבוננות היסטורית מלאת סיפוק על מאבק שהוכרע או שיש בה קינה על אפשרות שהוחמצה. מהספר עולים קווי מחלוקת, שמלמדים כי לפנינו לא רק שורשי החילון במובן של התחלות מהן צמח הגזע והשתרגו ענפים עבותים - אלא שורש העניין כולו.
ואכן אותם הויכוחים הנפרשים בו, נותרו עדיין שורש המחלוקת בין דתיים לחילוניים. עד כדי כך שנדמה שהאירועים המתוארים בין דפי הספר נעטפו במלבושי המאה ה-18, רק בכדי להסתיר את העובדה שמדובר על אנשים ומקומות בני זמננו. המחלוקות העולות בספר, כמו קביעת זמן המוות או המאבק על הקבורה החילונית, מחזקות את הרושם שתופעת החילון – בין אם היא נסוגה או מתקדמת –עודה נעה.
על פי פיינר, החילון האירופי לא דחה את האמונה באל, אלא את האמונה בהתגלות מסויימת. תפיסה זו, המכונה 'דיאיזם', כרכה את הביטחון בתבונה ובמדע יחד עם אוניברסאליות האל, וכך 'מבלי להצהיר על כפירה באלוהים (ובכך להתפס כאישיות מוסרית מפוקפקת) ומבלי להמיר את הדת (ובכך לבגוד בקבוצת המוצא ובמשפחה) – הפך ביטוי מודרני לזהות היהודית-חילונית של 'הישראלים החדשים'' (עמ' 257). אמונה זו לא הייתה מן השפה ולחוץ. כעדות לכך אפשר להביא את דבריו של הדיאיסט היהודי, המשורר אפרים קוה: 'אני מתפלל בחוסר רצון רב על פי נוסחאות שנקבעו מראש או על פי מילים מלומדות שהפה ממלמל בלי לחשוב והלב אינו מרגיש דבר. אני לא קושר עצמי [לתפילה] בזמן או במקום מסוימים, אלא אני מתפלל כאשר מתעוררים הרגשות הפנימיים שלי להביע אהבה ותודה לאב האוניברסלי הטוב. כל העולם האלוהי הטוב הוא המזבח שלי וכל התבל היא המקדש שלי. כאן אני מכיר בדרך הטובה ביותר את אלוהים, הכוח העליון, שיצר את כל זה בחוכמה וחסד אינסופיים לטובתם של מיליוני הברואים, ששמחים [ביצירתו] ומכירים באמצעותה את אהבתו האין סופית' (עמ' 209-208).
האם החילונים כיום הם בעצם דאיסטים נסתרים? מפתה לחשוב שכן: יהודים חילונים רבים משיבים, אם הם נשאלים, שהם מאמינים בכוח עליון. ועם זאת נראה שההיבט המשמעותי של החילון היהודי אינו בא לידי ביטוי במישור האמונה אלא במישור הפרקטיקה וביחס לסמכות הרבנית וסמכות התלמוד עליה היא נשענת. שוב ושוב, לאורך ההיסטוריה, מוטחת ביקורת על התלמוד והרבנים המוסיפים הלכות מיותרות והופכים את אורח החיים היהודי למשא מעיק הקובר תחתיו את יסודות הדת היהודית הפשוטים. כך למשל, מכריז נתנאל פוזנר ב-1781 בבית הכנסת של אלטונה: 'תורה את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך' (עמ' 268).
החילון, אם כן, לא פחות ואולי אף יותר משהוא מכוון כלפי שמיים, מכוון כלפי בני אדם ומוסדות חברתיים. אין הוא נסוב בהכרח על עצם האמונה או ההשתייכות לעם היהודי. הוא מכוון כלפי שליטת הממסד הרבני, המעמיד את התלמוד במרכז החיים והתרבות ומונע גישה אל אוצרות העולם התרבותי המערבי.
לדעת שבתי וולף, רופא יהודי מברלין וספקן בהשקפתו, היהודי החדש הוא 'קריקטורה של אי דתיות – יצור מפלצתי שנולד כתוצאה מהמפגש בין הדת והנאורות, תוהו ובוהו של מתירנות דתית מעורבת באיסורים הלכתיים אקראיים' (עמ' 344). במבט אקטואלי אבחנתו של וולף נראית חדה (ובכך אין הודאה שמדובר ב'יצור מפלצתי'). היהודי החילוני נותר חלק מהקהילה היהודית ולמעשה מהווה את רוב מניינה, יוצר וקובע את תרבותה וסדר יומה. הוא פחות עסוק בענייני אמונה ויותר מותיר את חותמו במעשיו או בהימנעות ממעשים - תוהו ובוהו של מתירנות דתית מעורבת באיסורים הלכתיים אקראיים. וולף מתאר אמנם יהודים כיחידים אך כמה רחוק תיאור זה מדמותה של המדינה היהודית עצמה?
דרור ינון הוא עורך ראשי של הוצאת הספרים, עמית מחקר במכון ומשלים כעת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
ספרים אחרים מאת שמואל פיינר:
מונחים:
חילון
חילונות
יהודי אירופה
דת וחילונות
מתירנות דתית
|
